משפחת בז’ - עדכונים וחיות אחרות

או יותר נכון אנחנו?

הבת שלנו, איך לומר את זה… היא לא מעשנת - היא ביישנית.

קצת מאד ביישנית.

עד לרמה הזאת שהרבה דברים פשוט לא ניתן לעשות. כמו לטפס על מתקנים בפארק כשיש ילדים בסביבה.

אז כמו כל הורים לילד ראשון דאגנו, ולקחנו אותה לאבחון במרכז להתפתחות הילד.

זה היה הבוקר. בתל השומר. [המלצות חמות על הצוות שם לכל מי שחושב ללכת דרך אגב]

הילדה שלנו החליטה להראות נחמדות מרשימה הבוקר במהלך ה”בדיקות” ואפילו הביאה את הרופאה והמרפאה בעיסוק שהבעיה היא לא הבת שלנו, אלא אנחנו:

כן, יש אולי בעיה.

לא, אין צורך לתייג אותה בשם.

לא, אין צורך לטפל בילדה.

כן, אולי כדאי שאתם תבואו לסדרה של טיפולים אצלנו.

אז שוב אנחנו אשמים. חנצ’יק - זאת לא את, זה אנחנו.

לאשתי יש/היה יומולדת היום. האחד הזה שבו היא הייתה מבואסת בו יותר מכל האחרים מאז שהכרתי אותה.

הסיבה? חוץ מהגיל, שרק עושה לה טוב לדעתי, זה כנראה בגלל שאף אחד כמעט לא התקשר (כנראה בשל חוסר התראה מוקדמת) והעובדה שבעלה היקר היה עסוק יותר בלשלשל ולהיות קרוב למוות מאשר לחגוג עם אשתו.

אבל אנחנו לא מדברים על אשתי הפעם, אלא עלי…

לכל אחד יש איזה יומולדת נאכס שכזה. אצלי זכורים שניים כאלה: בין 29 ל-30 (אני מחשיב את השנה הזו אירוע אחד ארוך) ואיפושהו בכיתה ו’.

יום ההולדת שלי הוא אי שם בסוף בחופש הגדול. בתקופה שבה לא ממש ניתן לעשות ימי הולדת בבית הספר. בכיתה ו’, כשהחלטתי את מי להזמין ליום ההולדת, והשקעתי בכתיבת הזמנות בעצמי, נותרה הבעיה היחידה הזו של לחלק את ההזמנות לחברים. הדרך בה בחרתי זה לרוץ בין הבתים ולפזר את ההזמנות בתיבות הדואר.

אבל… אז הוחלט, לא ברור לי מאיזה סיבה, לדחות בשבוע את היומולדת.

אז רצתי בין חברים והודעתי על השינוי.

פיספסתי מישהו אחד… לא ממש נעים היה באותו היום כשהוא בא לבדו, בליווי הורים למסיבה שלא התקיימה. פדיחה.

עד היום אני זוכר את זה. את היומולדת עצמו מאותה השנה אני לא זוכר בכלל, אבל את זה שהוא הגיע - אני עדיין זוכר.

אז אשתי היקרה - לא נורא. עוד שנה עברה. את עדיין שווה בטירוף. שנה הבאה אני אשתדל להיות בריא יותר ולצעוק על החברות שלך שיתקשרו בזמן.

מזל טוב!

אז חזרנו. תמונות כבר נמצאות ב-Flickr. הסברים על המסלול שעשינו ומסקנות יבואו בהמשך.

בינתיים, רשימה קלילה של לימוד אקטיבי מהטיול:

• נהיגה בצד שמאל של הכביש זה לא כיף. ברכב ידני זה אפילו כיף פחות. בלי GPS זה ג’יפה. אחרי שלושה ימים, מראה צדדית אחת שנפגשה מקרוב עם אוטובוס (והייתה זקוקה לחיזוק חיובי כדי לתפקד מחדש), ועובר אורח תמים שכמעט נדרס כשעצרתי לידו לשאול שאלות, התחלתי להרגיש שאני יכול לסוע באופן “סביר” ברכב. פעם הבאה אוטומט.
• GPS זה לחננות. גברים אמיתיים נוסעים עם הרגש. ומגיעים באיחור. למקומות הלא נכונים. ועוצרים בצד כדי לשאול, כי אין ברירות. ומשערים כמה זמן יקח להגיע ליעד הבא (וטועים בשעה). הסוכנת אמרה “תגיע, תבקש GPS. אני לא יכולה להזמין אותו מפה”. אז זהו. שמשם אין. צריך להזמין מראש.
• רכב באירלנד? תזמינו באינטרנט. מסוכנות מקומית. עדיף כשאתם במלון בדבלין ולא מהארץ. GPS תזמינו מראש. יש ערימה של מיסים (מגיע ל-80 יורו ויותר) על רכב - סכומים שאומרים רק כשבאים לאסוף את הרכב. קחו בחשבון. ואם כבר אירלנד - עדיף ללכת ברגל ולהסתובב בטבע - צילומים מהאוטו זה די מייבש.
• רכב באירלנד? שלטים של מכסימום 100 קמ”ש הם לעיתים קרובות המלצה בלבד - לא ניתן להגיע למהירות הזאת… מסלול וחצי שמשמש לשני הכיוונים, שנוסע בפיתולים תמידיים של עליות וירידות על צוקים פתוחים. ולפעמים, מתחת לשלט שמורה על 100 קמ”ש, יש עוד שלט, שכתוב עליו “slow”, או מילות זהירות אחרות. הזוי לחלוטין.
• B&B עדיף על מלונות ועל Guest House. יחס אישי. תתחילו לחפש בערב. תכוונו להגיע ל-B&B במקום שבו תטיילו ביום למחרת - בעלי הבית יוכלו מאד לעזור בהצעות לאיפה ללכת ואיפה לאכול ארוחת ערב.
• B&B עדיף בכניסה לעיירה ולא בתוכה - עולה פחות וחדרים יותר גדולים. ככל שצבע הבית יותר ורוד ומוזר, היחס יהיה חם יותר.
• B&B לא להזמין מהארץ אם לא חייבים - פזורים בכל חור באירלנד ותמיד יהיה אפשר למצוא מקום - בייחוד מחוץ למרכזי העיירות.
• ארוחת ערב. בפאב המקומי אם אפשר. לבוא בדיוק לפני שסוגרים את המטבח - ככה אפשר לאכול תוך כדי ההתחלה של ה”חפלה” (מוזיקה חיה של 3-5 נגנים וזמרים).
• האירים אומרים לפעמים שאפשר לחוות 4 עונות ביום אחד באירלנד. זה לא בצחוק - זה קרה לנו כמעט שבוע שלם.
• אל תשאלו אירים שאלות אם אין לכם הרבה זמן. כשאירי מתחיל לענות, זה יקח הרבההההה זמן. וזה תמיד יגמר בהסבר על הסיבות למזג האויר המשוגע או ההיסטוריה של המקום.
• צריך לחזור לאירלנד לעוד כמה סיבובים…

אז היינו באירלנד.

היה פצצות.

רק החזרה הרסה את ההנאה.

ארקיע, החברה היחידה שטסה ישירות לאירלנד (פעם בשבוע בלבד), לא ממש דואגת ללקוחות שלה - הם הרי לקוחות שבויים.

זהו שלא.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלנו באירלנד. הפעם הראשונה שלנו עם ארקיע לחו”ל. והפעם האחרונה שלנו עם ארקיע לחו”ל. פעם הבאה, נסתפק בקונקשן מאירופה לארץ - לפחות אז יתייחסו אלינו כמו לקוחות (והטיסה אפילו תעלה קצת פחות).

האסון התעופתי הזה התחיל עוד בשדה התעופה בדאבלין. הגענו “רק” 3 שעות לפני הטיסה לקבלת פנים מרנינה של תור ארוך (ישראלים יודעים שידפקו אותם, אז הם באים מוקדם, כדי לקבל את כל החוויה). התור לא זז. עמדנו בו שעתיים וחצי. יחד עם קבוצת תיירים שהיו בה אנשים בני 70 ומעלה. גם הם עמדו מעל שעתיים באותו התור. למה? כי לארקיע יש זמן. צריך כמובן לבדוק את כל המזוודות, אבל למה להשקיע במכונת שיקוף? או לשים מכשיר ש”מריח” מזוודות (כמו זה בפריז). או פשוט להכפיל או לשלש את צוות הבטחון של הטיסה. מספיק 3-4 בודקים. כל אחד פותח מזוודות. מפשפש, מוציא בגדים, תיקי אמבטיה, מתנות, שקיות כביסה - הכל מול כל התור. כן - אני עכשיו יודע מה אנשים בני 70 אורזים לטיסות לחו”ל. אני אפילו יודע כמה קשה להם להרים ולהוריד את המזוודות שלהם משולחנות מאולתרים שמתפרקים - לנו הישראלים לא מגיע יותר מזה. אנשי הבטחון אפילו הבטיחו לי שהמצב הזה עומד להמשך כל הקיץ - ככה זה.

אנשים זקנים. שעתיים לעמוד בתור. חלקם הלכו וחיפשו מקומות לשבת, אבל כסאות אין. הם התפזרו להם. התיישבו על המסועים בדלפקי הצ’ק אין ממול. חיפשו לשבת על עגלות מזוודות פנויות. מדדים להם בקושי רב ברחבי הטרמינל. ביזיון. לאף אחד לא אכפת. שילמו את מחיר הכרטיס הגבוה ביותר לשבוע באירופה וקיבלו שירות של צ’רטר בחברה שכוחת אל.

הטיסה כמובן גם אחרה לצאת לדרך - אנחנו הרי עיקבנו אותה עם התור שעשינו.

הדיילות עוד הספיקו לעשות “משחק הכסאות” במטוס והזיזו אנשים מהמושבים שלהם למושבים אחרים. מישהו קרוב אלי שאל בשלב מסויים “מה אני זונה?” - אחרי שהקימו אותו למקום אחר בפעם הרביעית.

השירות בטיסה היה מזעזע. דיילת הפילה קלטת וידאו על הראש של אחד המבוגרים בטיסה ופצעה אותו (היה דם). הדיילות סגרו במכוון את השירותים הקידמיים - כדי שהנוסעים המעיקים (ארקיע - אלה הלקוחות שלכם) לא יפריעו להם במנוחת הלוחם שלהן.

הטיול לאירלנד היה מדהים. תמונות עוד יבואו (יקח להן כמה שעות למצוא את דרכן לאינטרנט).

אנחנו בטוח נחזור לאירלנד, אבל בקונקשן. ארקיע כבר לא יראו את הכסף שלנו ליעד הזה.

ואולי זאת הסיבה שאשתי החליטה שהגיע הזמן לבקר דווקא בדבלין. או יותר נכון אירלנד.

מחר, אנחנו טסים לנו לשבוע לאירלנד.

הכלב יבלה את הזמן בפנסיון 5 כוכבים (=בית פרטי בהוד השרון). חן תסתפק בסבתות ובסבא שלה.

ואני? שבוע טירונות בבוץ האירי עם תקוות גדולות למעט גשמים ולעוד פחות וויכוחים עם אשתי שתחיה (פעם ראשונה מזה כמה שנים שאני אהיה רק איתה במשך שבוע שלם. כל יום. כל היום).

תמונות בהמשך.

אם יש שני דברים עיקריים שליוו את הילדות שלי, זה לגו ומשחקי מחשב מעפנים.

מישהו החליט לחבר בין השניים ולהביא את כל הנוסטלגיה הזאת בחזרה אלי הבוקר.