משפחת בז’ - עדכונים וחיות אחרות

לפחות לא מהיום.

אנחנו מאד אוהבים לארח. לפחות אני. אשתי כנראה גם. הילדה קצת פחות. הכלב די אדיש לנושא. אבל אני בטוח שכן.

כמעט בכל סוף שבוע, אנחנו מזמינים חברים לארוחה - שישי בערב, שבת בבוקר, שבת בצהריים - מה שבא באותו השבוע. אני מבשל, החברים אוכלים. סידור מצויין.

סוף השבוע הזה, רצה הגורל ולא הכנו סידור מראש (מזל - הילדה החליטה לשלשל ולהדביק את הטבח). מצאנו את עצמנו בבית לבד, בלי אף חברים או הזמנות. פתאום גילינו משהו חדש:

אף אחד (כמעט) לא מזמין אותנו

ואני לא מתכוון לארוחה - אפילו לא לקפה ועוגה - או לבית קפה בחוץ - כלום - נאדה

המצב הכלכלי בחוץ קשה - אני מבין, אז יותר נוח לבוא לאכול אצלנו ארוחה חינם מאשר להזמין. אז זהו שלא. מהיום אין ארוחות חינם. רוצים לבוא לאכול? תזמו גם אתם איזה פגישה. תזמינו.

למען הסר ספק:

• משפחה - לא מדובר בכם. אתם תמיד מוזמנים, רק לא שבוע הבא. דרך אגב - אם לא שמעתם עדיין - ערב פסח אצלנו.
• חברים בלי בית פטורים מהזמנות ארוח. אם אתם מהקטגוריה הזו, אתם יכולים להזמין אותנו לאכול בחוץ.
• חברים שהזמינו לאחרונה, פטורים אף הם (שי - אתם פטורים באופן תמידי).
• כאלה שכאן במקרה ולא אכלו אצלנו - תזמינו, ונזמין בחזרה (מדובר גם על הקוראים שמעולם לא יצא לי לפגוש - יכול להיות נחמד).

אז זהו.

כן - אם אתם חברים, לא קוראים את הבלוג, ולא מזמינים - אל תצפו להזמנה מאיתנו בקרוב.

היא החליטה להוציא את בז’ לטיול.

ללא מילים

ואולי כן קצת…

היא הייתה גדולה מדי. איך אנחנו יודעים? כי עכשיו יש לנו חור של עוד 500 שקל בכיס למובילים (על ההובלה במדרגות - לא נכנס למעלית) וגם חור בהנמכה בתקרה בכניסה לבית (לא נכנס בלי אלימות קלה). בכל אופן זה עדיף על סולם מחות לבניין (עדיף בכמה אלפי שקלים). ובכל מקרה - אנחנו גם ככה לפני פרוייקט החלפת האמבטיה בחדר השינה שלנו, אז אין בעיה לתיקונים קלים בסלון תוך כדי.

היה שווה. אפילו הבת שלנו חושבת ככה.

היום הובטח לנו בשעה 19:00 הצגה בטלויזיה.

הנשיא לשעבר משה קצב היה אמור לבוא ולהטיח ביקורת על כולם.

זה קרה, אבל לא ממש היה שווה כמו הפעם הקודמת.

הוא לא נתן לאף אחד לדבר, או לשאול שאלות. די נתן לאנשים לצאת באמצע בלי לתת להם תשובות. איפה הצעקות? איפה המכות?

אה כן - והוא לא אמר שום דבר חדש או משמעותי.

תמיד קינאתי באנשים שמסוגלים למלא כל מסגרת זמן שהם מקבלים ולא להגיד שום דבר. נראה לי שמצאתי את הגיבור שלי

הוא מברבר כבר יותר משעתיים - יותר מזמן של סרט טוב. אפילו לחבר’ה בחדשות של 20:00 כבר היהמצ’עמם ממנו. חבל. הוא יכל להיות הרבה יותר משעשע.

בנימה קצת פחות מבודחת - הבן אדם ההזוי הזה היה כאן נשיא. די מביש הנושא הזה. אם כי כשחושבים על זה, גם אולמרט עדיין שולט, עם חקירות שרק מחכות לו שיעזוב כבר את הכסא ויפנה את המקום לביבי, שגם הוא לא הראה יכולות מצוינות כראש ממשלה בעבר. עצוב.

השבוע היה פורים. כחלק מהצמצומים אצלנו בחברה, הוחלט לוותר על מסיבת הפורים המסורתית, ולעשות משהו צנוע בהרבה (הביאו מאפרת לכמה שעות כדי שתחרב את הפנים של מי שיסכים לזה).

לא היה חסר לי. אני סוציומט מיסודי. לא אהבתי טיולי בית-ספר של הכיתה. לא אוהב פעילויות חברתיות בעבודה. בא לעבוד - תעזבו אותי מגיבושונים מעיקים בחוף הים או בדיסקוטק רועש. לאחרים זה דווקא היה חסר. עד לרמה שהצליחו לשכנע שאצלנו בקומה, צריכים לשחק הגמד והענק. כל אחד שולף פתק עם שם של מישהו אחר מהקומה מתוך קופסה, ועליו לפנק אותו מבלי שהוא ידע במהלך השבוע, עד לחשיפה הגדולה היום.

אני כבר כ”כ הרבה שנים בעבודה, שאת מוקדי הכח הרלוונטיים בעבודה אני מכיר ומקושר אליהם (לפחות כשמדובר במשחקי חברה מטופשים). אז קיבלתי את הפריבילגיה לבחור פתקים עד שהיה שם ש”התאים לי” לגמד לשבוע. בכיוון השני, הגעתי להסכמה עם המנהלת האדמיניסטרטיבית שלנו שהיא תגמד אותי (פרוטקציה כבר אמרנו?).

היום, אחרי שעבר המשחק, בפעם השלישית אצלנו דרך אגב, יש לי כמה תובנות מהניסוי הזה שיכול לייצר כמה עבודות תיזה לסטודנטים בפקולטה לפסיכולוגיה.

• אני ימבה זמן בעבודה, אבל עדיין יש כאלה שאני לא מכיר. לא הכרתי את שני השמות הראשונים שהוצאתי מהקופסה. אז החזרתי אותם.
• זה מביא אותי לעוד תובנה - זה לא כיף לפנק מישהו שלא מכירים. או אולי זה פשוט פחות כיף?
• אני לא ממש מכיר אנשים. הפתק שבסוף הוצאתי הוא של מישהי שעובדת איתי כבר 5 שנים. ניהלתי אותה ישירות, ועד היום, יש לעבודה שלי השפעה ישירה עליה (ולהיפך). לא היה לי מושג ירוק מה להביא לה או מה היא אוהבת.
• זה כיף להיות מופתע. לא הייתי, וזה היה חסר לי. ידעתי מי מפניק אותי. לא שווה. אחרים קיבלו את הסידור האמיתי.
• היה משעשע לשמוע את הענקית שלי מנסה להבין מי הגמד שלה: “זה חייב להיות מישהו שמכיר אותי טוב. שהיה בוס שלי”. רק השם שלי לא עלה. כנראה הצלחתי לעשות את עצמי שקוף כדי לא להכנס למחשבות שלה.
• קבוצת האנשים שהקפתי את עצמי איתם בעבודה מתוך בחירה הם מקסימים. לא יכול להרחיב יותר מדי כאן, כי יש דברים שעדיף שאנשים לעולם לא ידעו. בכל אופן, נשמות טהורות. באמת. לא פלא שאני אוהב ללכת לאכול איתם צהריים. רק חבל שאני יצאתי כזה סוציומט.
• נהניתי. שונא פעילויות חברתיות, אבל נהניתי.

אז החלטנו להפניק את עצמנו בספה חדשה.

הנוכחית נראית כמו אחרי פוגרום, מרוחה ביותר מדי נוזלים שנשפכו עליה, עם צד אחד שגבר לא מסוגל להחזיק משקל (זה הצד שבו אני נרדם מול הטלויזיה).

יצאנו להרצל, נכנסו לחנות הראשונה, ויצאנו אחרי שעתיים.

למה?

ויש גם סרטון קצת בפליקר…

הבעלים של המקום מקסימים, חביבים, יודעים את העבודה - ובעיקר, מאפשרים לקנות גם עם ילדים. הבת שלנו לא רצתה לעזוב בסוף.

אם אתם צריכים מערכות ישיבה או שולחן לסלון (אני מניח שגם פינות אוכל ושאר רהיטים - אנחנו רק רצינו ספות) - לכול לקיאנו (רח’ הרצל 33 ת”א).

בשבוע האחרון היה קשה במיוחד.

אני חושב שקשה מכל הייתה ההבנה שמישהו, לקח בזדון את הבת המתוקה שלנו והחליף אותה במפלצת קטנה וטורדנית. לא הכרתי את הבת שלי בזמן הזה.

היא ירדה במשקל.

בטן הבירה החמודה שלה נעלמה.

החיוך לא היה שם.

חשבתי אפילו להחזיר אותה לחנות, אבל נראה לי שהאחריות כבר פגה (בכל זאת, היא כבר שנה וחצי אצלנו).

אז היום זה נגמר. חזרתי הביתה בשבע. הילדה יושבת בכסא העבודה ליד המחשב, ומתקתקת לה בשמחה על המקלדת ומזיזה את העכבר. היא חייכה לעברי, עשתה שלום והמשיכה “לעבוד”.

היא לקחה את המוקסיפן שלה בלי לירוק אותו עלי. היא לא בכתה. היא הלכה לישון בקלות הרגילה שלה. חלום.

הילדה שלנו חזרה לגור בבית.
ואני? קיבלתי את החיים שלי בחזרה.

אולי אני אפילו אפנק את עצמי במספיק שעות שינה הלילה.

זוכרים שאשתי השאירה אותי לבד שבוע והלכה לאחיה? זאת הייתה מלחמה בהמשכים (1, 2, 3, 4, 5).

בהסתכלות לאחור, זאת הייתה רק טירונות יחסית למה שהיה כאן השבוע. רק נחתתי, וכבר הילדה חולה. עדיין חולה. כל שנותר הוא לקרוא לפוסט הזה יומן מלחמה…

3 למרץ 2009, יום שלישי, 21:00

עוד יום עבר. זה היום החמישי ברציפות שאנחנו לא ישנים. האוצר הקטן שלנו חולה. אם משהו השתנה מאז הוא שהחום ירד וכל מה שנותר זה גוש קטן ועצבני של פרימדונה מתוקה.

הלילה הקודם החל בהקאה בדיוק לפני השינה. שטפנו מחדש את החדר, החלפנו את כל המצעים, חיטאנו את המיטה והחלפנו בגדים לילדה. ההקדמה לקחה יותר מהרגיל, הלילה כולו עבר בהקפצות חוזרות ונשנות כל שעה. נראה לי שהמפקדת החדשה מנסה למתוח את העצבים שלנו עד לקצה.

בבוקר, אם אפשר היה לקרוא לזה בוקר (5:30 שעון ישראל), הצלחתי לדחוף בקבוק סימילאק. אחרי התנגדות קלה, היא שאבה את כולו מול הטלויזיה. מזל ש-HOT לולי משדרים בכל שעות היממה. מה עשו הורים שלי כשאני הייתי חולה?

אשתי שתחיה, גרדה את עצמה מהמיטה בשעה 6:20. השווינו שחורים מתחת לעיניים. היא נצחה, אבל כנראה רק כי העור שלה יותר בהיר. החלטנו להתפצל: היא תטפל בילדה בשעה שאני מתגלח - לא התגלחתי מאז החל המבצע.

אחרי הגילוח, הגיע שעת המוקסיפן. בפעולה משולבת של כוחותינו הצלחנו לפרוץ את הפה הנצור ולהזריק במספר גיחות פתע 3 מ”ג מוקסיפן לתוך הלוע של הקטנה.

7:01. המטפלת הגיע באיחור של דקה. ברחתי מהבית להוריד את הכלב - הוא גם צריך אוורור מהעונש. באופן מפתיע, גם הפעם שניות לאחר תחילת הטיול החל לרדת גשם. שוב המטריה בבית.

7:25. חזרתי הביתה. חברתי לאשתי וברחנו מהבית כל עוד נפשנו בנו. נטשנו את המטפלת לבד במערכה. ההרגשה הייתה שאני הולך לעבודה לנפוש מהזוועות בבית.

ערב. חזרתי הביתה. הקטנה הייתה נחמדה כמעט 20 דקות. ואז החלו הצרות לקראת השינה.

חצי שעה הרדמה. היא בודקת שאנחנו לא סוגרים לה את האור.

אין לי מושג עוד כמה זמן זה יימשך.

הבטיחו לי שהיום שבו אני אחזור לישון יהיה היום שבו היא תתחתן.

נקווה שזה יבוא מהר - אנחנו כבר עייפים מכדי להתעצבן.

לפני בערך שנה וחצי, ביקר בארץ הוק, חבר טוב מהעבודה.

אז שבוע שעבר, כשנסעתי למזרח והיה לי יום בטיוואן, הוא הזמין אותי (או שאני הזמנתי אותי - לא ממש ברור) לדירה החדשה שלו לארוחת ערב. הוא שכח קצת להזכיר שאשתו בהריון מתקדם (דבר שהיה גורם לי להביא מתנה לתינוק במקום להתקע בלי כלום - אין לי מושג ירוק מה קונים לחנוכת בית בטיוואן).

בכל אופן, מאז שהוא היה בארץ, הוא מדבר על שווארמה. ועל איך שהיא מצויינת בארץ (הוא אכל את זה בערך כל ערב). ואיך שבטיוואן אין ממש שווארמה. בעצם יש. אבל זה לא אותו הדבר. אין לזה את הטעם של הארץ.

החלטתי להיות חבר טוב, ולהכין לו קצת בבית. זה דרש מעט הכנות מראש…

שלחתי אליו רשימת קניות של דברים בסיסיים שרציתי שיהיו לו בבית, והחלטתי לעשות חומוס ביתי, להחליף את השווארמה האמיתית בנתחי שווארמה עוף (=שוקיים עוף בלי העצם) עם תיבול גריל פילדלפיה, ואת הלאפה להחליף בפהיטס מהסופר (זה משהו שיכול להחזיק מעמד שבוע במזוודה).

מצאתי את עצמי סוחב לחו”ל פהיטס, חומוס לא מבושל, סודה לשתיה, טחינה גולמית ותיבול גריל. כדי להשלים את המאמץ, בלילה האחרון בקוריאה, הפשרתי את החומוס במים ללילה - לא היתה קערה, אז השתמשתי לזה בקומקום החשמלי בחדר… בבוקר ייבשתי את החומוס, קשרתי בשקית וארזתי מחדש, לקראת הערב.

ארוחת הערב הייתה מצויינת. הוק יודע שאני לא אוכל בשר, אז הוא ואשתו דאגו לפנק אותי במנות צימחוניות - מרק, ירקות ואורז עם פטריות (אמרתי כבר שאני אוהב פטריות?). הפספוס היחיד היה, שמי שלא אוכל בשר בטח אוכל פירות ים - זה הרי פירות ולא יצורים חיים. אז על חלק מהמנות הצמחוניות היו להם שרימפסונים קטנים, ובקערה נוספת חיכו להן צדפות נחמדות.

האוכל היה מצויין, תודה ששאלתם. כשסיימנו, דאגתי להכין לו את השווארמה (ואפילו לאכול - במזרח אני פחות מקפיד על צמחונות - זה יותר קשה). הוא שמח בטרוף מהתוצאה, והחליט בסיפוק שההבדל הוא בחומוס - אין חומוס בשווארמה בטיוואן. השארתי לו את המתכונים והחומרים שלא השתמשתי בהם, תוך פתיחת ערוץ יבוא/יצוא של תבלין גריל פילדלפיה (אין בנמצא בסופרים המקומיים בטיוואן).

ויש גם תמונות.