משפחת בז’ - עדכונים וחיות אחרות

סוף שבוע ארוך. לפחות שבת.

השבוע, נבצר עלינו בעל כורחינו לבלות את סוף השבוע בחדר מיון ילדים. חן, שכבר הייתה יומיים עם חום החליטה שהגיע הזמן לחמם קצת יותר את האווירה והגיע ל-39.9 מעלות. כמו כל הורים טריים ומודאגים, פנינו אל אלוהי התרופות. במסגרת רולטת משככי הכאבים, בחרנו לטובת הנורופן (אקמול היא קיבלה בבוקר). חיכינו את חצי השעה, החום ירד ל-39.1 והיינו שמחים. לפחות עד שהרופא שהזמנו ממר”מ הגיע.במדידה שלו כבר היה 39.5. האשה נכנסה להיסטריה קלה. הילדה צווחה (בכל זאת, רופא). ואני? דאגתי בפנים - יותר מדי היסטריה הייתה מסביב. ארזנו את הילדה ונסענו לתל-השומר.

אחרי שעה של המתנה, נכנסנו לאחות. בדיקות. מדידות. צרחות. והאחות הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שההורים של הילדה לא משהו - נתנו 2.5 מ”ג במקום 5 מ”ג וברור שהחום לא ירד… אבל… זה בית חולים. ואם אנחנו כבר שם, אז צריך להמתין. האחות גם נתנה אקמול באותה הזדמנות חגיגית.
אחרי עוד חצי שעה של המתנה, כשחן סוף סוף נרגעה, נכנסנו לרופא המתמחה. בדיקות. מדידות. צרחות. הגיעו למסקנה המתבקשת - צריך להעביר לרופא.

אחרי חצי שעה נוספת, נכנסנו לרופאה. בדיקות. מדידות. צרחות. החליטו לקחת דם. אבל זה אצל האחות.

עוד שעה, וכבר נכנסנו חזרה לאחות שפגשנו מתישהו מזמן. את הדם היה קשה לקחת. חן החליטה להציג את הארוחה שרק אכלה לראווה על המיטה והבגדים תוך כדי הצווחות הרגילות. היה כיף.

כל שנותר הוא להמתין. עוד שעה וחצי. לתוצאות.

בינתיים, האקמול כבר השפיע וחן הייתה כמו חדשה. אבל לחכות היינו צריכים. התוצאות…

עד ששחררו אותנו הנשמה יצאה וגם השבת. חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים.

קמנו לבוקר חדש. בוקר מאיר. ועם מחלה חדשה - אדמת.

כמה כיף שילדים חולים…

הילדה שלנו חולה. יש לה חום. חוץ מזה היא די בסדר - לפחות מבחינה גסטרונומית.

זה לא נעים לראות ילד חולה - בטח לא את שלך, אבל כמו כל אדם אגוצנטרי, אני אשתמש בזה למטרה אחרת לגמרי…

שבוע שעבר הייתה אזכרה לאבא שלי. לפני בערך חודש הייתי גם חולה, ואפילו הספקתי להקיא את הנשמה בפעם הראשונה מזה 13 שנה.

איך כל זה קשור? כשיצאתי עכשיו עם הכלב לסיבוב הלילי שלו, נזכרתי פתאום בשבוע של האזכרה. הייתי אז חולה. זאת הייתה הפעם הקודמת שבה הקאתי את נשמתי. אני זוכר שהדבר היחיד שניחם אותי זה שלא הייתי צריך להגרר לתוך כל התפילות המעיקות שהחליטו לערוך אצלנו בבית בכל שעות היום כשאני הופך למסמר הערב.

בכל אופן, נזכרתי שכמו עכשיו, כשאנחנו בערך כל חצי שעה בודקים לילדה את החום, גם לי בדקו אז את החום יותר מדי פעמים. כשבאו חברים לאזכרה, באותה תקופה שהייתה מרה, מלוחה ומתוקה בו-זמנית, היו כמה שהשאירו לי זכרונות - כאלה שלא שוכחים. מיה, חברה משכבר הימים (מאז החיתולים…), באה לבקר. השעמום גרם לה לתעד את מדידות החום שלי.פשפשתי בקופסת הזכרונות שלי מיד כשחזרתי מהסיבוב עם הכלב ומצאתי את הדף.

שימו לב שהייתי על 39.4 די הרבה שעות…

לכל החברים שלי באותה התקופה, ולאלו שבאו מיד לאחריה כש”ברחתי” לאוניברסיטה: תודה. על הכל.

אתמול היה יום הפליט הבין לאומי.

את הידיעה הזאת שמענו באוטו, בדרך לקניות הבוקר שלנו ביום שישי.

מה שהצחיק קצת בידיעה היה ההסבר שניתן: זהו יום שחוגגים אותו ברחבי העולם עבור הפליטים והעובדים הזרים. בארץ, יציינו את היום בשכונת שפירא בתל-אביב (ליד התחנה המרכזית הישנה).האירועים יכללו תערוכה והפנינג.

מה ששכחו להוסיף זה, שבסוף האירוע, ניידות משטרה ואוטובוסים יחכו לחוגגים (הפליטים) ויאספו אותם לעבר גבולות המדינה, דרכם הם יגורשו…

זה לפחות מה שאני וזוגתי שתחיה חשבנו באותו הרגע. או שהעולם הופך להיות יותר ציני, או שאין לי כבר רגישות.

כבר זמן די ארוך שהמשרד שלי בעבודה נראה כמו דיר חזירים - ככה זה כש”חיים” באותה החברה כמעט עשור.

השבוע, כשהייתי צריך לארגן עוד ערכת הדגמה עבור עוד אורח שהגיע מחו”ל, שמתי לב שבאמת מטונף בחדר. השותף לחדר לא היה, אז לקחתי על עצמי לסדר את המינימום הנדרש:

1. את השולחן העגול ל”אורחים” שיש לנו בחדר פיניתי (זרקתי את העיתונים שהיו עליו לפח, ואת כל השאר העברתי לשולחן אחר).
2. נזפתי על סמיון שהוא לא אוסף הבקבוקים למיחזור (ווידאתי שהוא בא לאסוף).

ברור שאת העיתונים לא הייתי צריך לזרוק - השותף לחדר צריך אותם…

עכשיו עדיין מטונף. אולי הגיע הזמן לעבור חדר ולזרוק חצי מהזבל שהצטבר על השולחן שלי.

היום היה לאבא שלי בר מצוה “הפוכה”. הוא נפטר לפני 13 שנה, ושוב, כמו בכל שנה, חזר הריטואל המתבקש: להסיע את סבתא, ללכת לבית הקברות, משם להמשיך לבית הכנסת, ואז הביתה של אמא (או סבתא השניה), לצאת מוקדם כי צריך לחזור הביתה ולהחזיר “בדרך” את סבתא.

באופן כללי אני מאד בעד אזכרות - זה אמור להיות מאורע עצוב, אבל איכשהו, פוגשים את המשפחה הקצת יותר מורחבת רק באירועים כאלה או בחתונות. ואזכרה יש כל שנה. חתונות יש פחות. הבעיה העיקרית מבחינתי זה החלק באמצע של בית הכנסת…

כשהאזכרה היא לסבא שלי אז בכיף - הוא היה דתי, רב, סופר סת”ם, אז זה די לכבד את הרצונות שלו אני מניח. אבל אבא שלי? אני חושב שהוא נהנה מבית הכנסת כמעט כמוני. למה הוא צריך לסבול גם עכשיו ולגרום לנו סבל? למה להגיע לבית כנסת בפעם האחת הזאת בשנה (לא כולל הפעם של האזכרה לסבא שלי), ולהביא בורקסים לאנשים שאני לא מכיר, ולהתעסק בקריאה של ההפטרה, ולראות איך “טרמפיסטים” מוסיפים שמות לעילוי נשמת אנשים שהזכרון הכמעט יחיד מהם זה השם שלם? הייתי מעדיף לשבת על איזה עוגה טובה ולפתוח אלבומי תמונות מעופשים במקום לבזבז את הזמן בבית הכנסת. יש לי הרגשה שגם הוא היה מעדיף את זה…

בכל אופן, אחרי מחאה קצרה של הילדים, אמא שלי הסכימה שעכשיו, כשהגענו לבר המצוה, שנה הבאה יהיו שינויים בטכסים הנלווים. אולי שנה הבאה יהיה קצת יותר כיף וקצת יותר זכרון וקצת פחות דתיות.

אני מקווה שהילדים שלי לא יבזבזו את הזמן שלהם בבית הכנסת עלי. אני אפילו מעדיף שלא יהיה מקום לבוא ולהתאבל בו. שישבו ויצחקו על האבא הקצת מטורלל שלהם במקום זה - יותר טוב ולדעתי משרת יותר את המטרה.

הפעם, לראשונה בבלוג מדד למלון שנמצא סמוך לשדה תעופה: Ibis בלונדון.

היינו צריכים להגיע שבוע שעבר לאנגליה לחתונה, אבל זה לא היה בלונדון - זה היה בנוטינגהם. בגלל הרגישות של אשתי (כן, כן, נסיכה עם עדשה), לא היה הגיוני לטוס ואח”כ לנסוע עד לנוטינגהם, אז “נאלצנו” לנחות, ללכת לישון ליד השדה ולהמשיך בבוקר. למלונות ליד שדות תעופה יש חוקים לא כתובים, שהגיע הזמן שייכתבו:

1. יש אליהם הסעה מהשדה. חינם. מחכים לה שעות או מתקשרים למלון מהשדה מטלפון מיוחד.
2. הם לא משהו. יש בהם מיטה, אמבטיה ואולי ארוחת בוקר שלא צריך לכתוב עליה יותר מדי.
3. הם לא יקרים יותר מדי.
4. יש להם חניה לרכבים.
5. מעבר לזה, אין מה לצפות מהם.

למלון Ibis הגעתי בלי ציפיות, למרות שהמחיר שלו היה לא נמוך בכלל. ככה זה אנגליה. גם על האויר היו צריכים תיירים לשלם אם היה אפשר לחבר להם מונה לריאות.

ההסעה למלון? בתשלום. כמעט 30 ש”ח. המרחק? 2 ק”מ…

המלון עצמו? קמצני ברמות. מי שרוצה שטיחון באמבט כדי לא להחליק, יכול להתקשר לקבלה…

החדר היה קטן. מאד. אבל היה בו אפילו חדר ארונות (או יותר נכון ארון בלי דלת?)

לתכלס…

1. דלת כניסה - 5. עובד. לפחות זה.
2. נייר טואלט - 2. נראה שבאנגליה מדובר בנייר שיוף ברוב המלונות.
3. תאורה - 3. אין טעם להרחיב.
4. אינטרנט - 2. יש. רק בלובי. יש גם מחשבים. במחיר של פאונד (7 שקל) ל-10 דקות. גנבים כבר אמרתי?
5. מגהץ - 2. יש. רק בלובי באיזה חדר צדדי. אי אפשר לקחת לחדר.
6. מתאם חשמל - 4. לא היה, אבל בשירותים יש חיבור אירופי ואמריקאי, ככה שהייתי מסודר.
7. ערוצי טלויזיה - 4. יש וכולם באנגלית!
8. מיני בר -5. אין! בדיוק מה שרציתי.
9. כספת - 0. אין.
10. ארוחת בוקר - 3. יש. בתשלום נוסף. אין ירקות בכלל.
11. חדר כושר - 0. מה זה?
12. אחרים - 1. באנו בגלל הקרבה לשדה. נשארנו בגלל הנוף.

לסיכום: 2.45 במדד המלונות של צחי. רק אם חייבים.

לפחות היה נוף מהחלון…

ארץ מצלמות האבטחה

אחרי המזרח הרחוק, הגיע הזמן לקצת “חופש”. ומה יכול להיות יותר חופש מאשר לטוס לאנגליה לחתונה משפחתית?

טסנו, חזרנו, ועכשיו הגיע זמן הסיכומים.

בנוסף לפוסט הזה, יופיעו עוד כמה על מלונות ורשמים מחתונה אנגלית.

את התמונות ניתן למצוא כאן (מתישהו בימים הקרובים).

עכשיו, כשחזרתי מהסיבוב במזרח, ואני על ערש דווי (שלשולים, הקאות, חולשה, חום), הגיע הזמן לחזור לשגרה.

הנה תגובה ששלח לי שגיא במייל על התספורת:

הנה ההוכחה שזה עובד:

לפני התספורת, אתה דומה לכל מיני ילדים וסלבריטיז שוליים בהחלט - - -

אבל אחרי התספורת - - -

דניס קוויד, רוי קין, קולין פארל, אשטון קוצ’ר… אפילו וילט צ’מברליין.

בקיצור, התספורת עובדת!!!

תודה שגיא. האתר הוא

http://www.myheritage.com/face-recognition. פעם הבאה, אולי כדאי גם להתגלח. מי יודע למי אני אז אהיה דומה?