משפחת בז’ - עדכונים וחיות אחרות

בעשור האחרון שלי בגבעת שמואל, היה לי ספר קבוע. הוא “הכיר” את הראש שלי. ידע איך לספר אותי. לא שאל שאלות מעיקות על איך אני רוצה להסתפר. הוא אפילו זיהה אותי בטלפון כשאמרתי “הלו” ופשוט אמר “תגיע בשבע. תביא את הספר” (אני מגיע להסתפר עם ספר כדי לקרוא עד שיגיע התור שלי). לא עוד. הוא כבר לא עובד בגבעה.

אם יש משהו שאני שונא זה כששואלים אותי “איך לספר אותך?”. כאילו שזה אני שמחליט או שיש לזה השפעה. לא אני צריך לחיות איתי ולראות אותי כל יום. מבחינתי, קרחת - רק כדי לא להגיע לספר לתקופה הכי ארוכה שאפשר. אשתי לפני כמה שנים באה לביקור אצל הספר כשהייתי אצלו כדי להנחות אותו בדיוק איך לספר אותי - פשוט כדי לא להתעצבן עלי אחרי שאני חוזר.

איך אני אחיה עכשיו?

מה אני אעשה?

והמצב רק מדרדר…

עד עכשיו הייתי ב”מספרת המגדל”.  האופציות האחרות כאן בגבעה לפי דפי זהב:

• סלון ענת - לא מתאים לי. מספיק לי ענת אחת בבית שמחליטה בשבילי.
• בני & אתי עיצוב שיער וקוסמטיקה - אמריקאי מידי עם ה-& באמצע.
• בר שרון - זה בן או בת? נשמע יותר כמו מזנון לאוכל אורגני טיבעוני של מחבקי עצים.
• המספריים של ברוך - מזכיר את “מאיר השתגע בגהה”, ושם אני לא מוכן לאכול.
• מספרת המגדל - הייתי. לא אותו הספר כבר. לא מתאים לי בלעדיו.
• מספרת סמי - בורקס מישהו?
• סלון דוד - אני רוצה להסתפר. לא ללכת לחתונה. מה זה סלון דוד? למה לא מטבח רוחמה או שירותים חיים?
• עיצוב שיער הרצל שמש - משהו בשם לא מסתדר לי. ואצל שמש אני לא רוצה להסתפר. הוא עוד יחליט לצבוע לי לבלונד.
• רונית- עיצוב שיער לנשים - אני הגבר בבית, גם אם אני לא מחליט…
• רחמנינוב אלעד -

כנראה שאני אאלץ לגדל שיער.

זה לא שאני מתלונן או משהו, אבל גם בחודש האחרון היו כמה פדיחות עם השם המוצלח שלי.

בעבודה

מי היה מאמין? אני כבר ממש טאפט בקיר, עם אותותו 10 שנים באותו מקום עבודה. הייתי מצפה שידעו איך מאייתים את השם שלי. אבל לא. עשו (סוף סוף, אחרי שנתיים של הבטחות בסגנון “חודש הבא̶ כרטיסי עובד חדשים, וכמובן שהשם שלי רשום לא נכון.

מצטער על הצילום המצויין - הוא נעשה בדיוק לפני שהחליפו לי את הכרטיס באחד נורמלי. רשום בו- Levi-Levant Tzachi וזה במקום Levent-Levi Tsahi.

בזמני החופשי

בחופשה האחרונה, היינו במלון הבית שלנו, רויאל ביץ’ באילת.

כשהגיע החשבון, חשכו עיני. כאן התעלו ורשמו את השם בעיוות מוזר באמת.

Lonet Levi Tzachi מצויין!

אני גר בגבעת שמואל כבר כמעט 10 שנים. זה מקום קטן ונחמד, על כביש גהה עם היסטוריה מפוארת של משפחת פשע ידועה.

כל כמה חודשים, עולה וצץ לו הרעיון להפוך את גבעת שמואל ממועצה מקומית לעיר.

לי יש קצת בעיה עם זה. אני לא מכיר הרבה ערים עם טווסים, סוסים, חמורים וכבשים שמטיילים באופן עצמאי ברחובות העיר.

את הפסח האחרון אנחנו ארחנו אצלנו בבית. המסורת החדשה הזו התחילה כשעברנו לדירה הנוכחית שלנו שהיא גדולה מספיק למטרה הזו. שנה שעברה “דילגנו” על המסורת, כי אשתי שתחיה החליטה שבהריון צריך בחילות 9 חודשים שלמים…

ערב החג היה נחמד ואפילו הביא הזדמנות לצילום תמונות משפחתיות.

עוד תמונות אפשר למצוא כאן.

דברים שלמדתי בפסח הזה:

• עוד שנה, אולי כבר תהיה מישהי שתשיר “מה נשתנה”…
• אין שתי הגדות של פסח שהתוכן שלהן זהה. תמיד למישהו בשולחן יהיה חסר משפט או שיהיה לו קטע שלאחרים אין.
• כל שנה, “שולחן עורך” מגיע יותר מוקדם.
• לכל אחד יש את הנעימה שלו לכל אחד מהשירים בהגדה. זאת סיבה מצויינת כדי להעלות חיכוחים במשפחה המורחבת.
• לעולם יהיה יותר מדי אוכל על השולחן בפסח.

השאריות (חלק לא נכנס בכלל למקרר):

פסח הוא אחד משני החגים של המטרידנים. אני לא מתכוון למטרידנים כמילה רעה, אלא כמילה טובה - הלוואי והייתי כזה…

הגעלת כלים לקראת הפסח אצלנו בצ’כונה
יריית הפתיחה לחג הפסח החלה: עד לרגע זה, קיבלתי הודעת SMS אחת (תודה רבה למשפחת אביב) ו-5 אימיילים. ככל שנתקרב לשבת בערב, אני בטוח שהמספרים האלה יעלו משמעותית. במקום להתעסק עם לחיצות מעיקות על הסלולרי או לחפש תמונה מתאימה כדי לשלוח באימייל, החלטתי לנצל את הבמה הזאת שלי, אבל לפני הברכות, תנו לי קצת לקשקש:

השנה, פסח נחגג אצלנו בבית. הצפי הוא לכ-15 אנשים, שזה לא מי יודע כמה, אבל זה כל מה שהצלחנו לגרד (אם את/ה קורא/ת קבוע/ה של הבלוג כאן ואין לך איפה לעשות את החג - את/ה מוזמן/נת). היום היה היום של תחילת הבישולים וצפוי עוד סוף שבוע ארוך. הבישולים תמיד מוציאים ממני מחשבות, והפעם זה לגבי פסח

פסח זה חג עם הרבה שמות: חג הפסח, חג האביב, חג יציאת מצרים, חג מתן תורה; וללא ספק פספסתי כמה. אף אחד מהשמות האלה לא ממש מצליח למצות את המשמעות האמיתית של החג. הנה כמה רעיונות לשמות אלטרנטיבים, יותר מתאימים לטעמי:

• חג העצירות - פסח זה החג שבו קוראים הכי הרבה מגזינים. פשוט בגלל הזמן שמבלים בשרותים. זה נובע מכמות הארוחות האינסופית, ובייחוד השנה, כשהחג בא אחרי סוף שבוע שלם - מקבלים במתנה עוד אחד כזה. אבל בעיקר בגלל העובדה המדעית שבלי שמרים באוכל (וכנראה קצת חיטה) היציאות הן לא אותו הדבר.
• חג הביצים - באותו האופן, כשאין שמרים, ואי אפשר להדביק דברים עם קצת קמח ומים, הפתרון המיידי הוא ביצים. מכל המאכלים של הפסח, נראה לי שהמתכון היחיד שאין בו ביצה זה סלט פירות. קניתי 3 חבילות של ביצים ונראה לי שזה לא יספיק לערב החג…
• חג המשפחה - אני אוהב לבשל (ולארח) ובגלל זה אנחנו כבר בפעם הרביעית עושים אצלנו בבית את הסדר ומזמינים את כל המשפחה. היתרון הנוסף זה העובדה שבפעם אחת  מסיימים עם המחוייבויות. יש בפסח בין 4 ל-8 ארוחות חג, תלוי בשנה (השנה 8). בעבר היינו רצים מארוחה לארוחה ומתנדנדים בין הורים, לסבתות לדודים ולחברים. מגיעים לעודף משפחתיות בחג הזה.

אלה השמות שלי. אני אישית בעד חג העצירות…

כל מה שנותר לאחל למשפחה ,לחברים ובעיקר לקוראי הבלוג כאן זה חג עצירות שמח, עם יציאות טובות וחלקות. מי יתן ותסיימו את החג הזה במשקל שבו התחלתם אותו (או פחות אם אתן נשים) ובלי עודפי כולסטרול מיותרים.

רציתי לכתוב איך שהיה מדהים. הכל תקתק. הכל היה מושלם. הכל היה אמריקה (או אירופה). אבל הגיע הזמן לחזור למציאות.

בסוף השבוע האחרון, קפצנו לאילת. זה התחיל באמא שלי, שהציעה שנשתמש בנקודות שלה של חוג השמש (מועדון של רשת מלונות ישרוטל בארץ) ונלך לנפוש לנו ביערות הכרמל. אני מאמין שזאת הייתה רק קונספירציה כדי להשאר עם הנכדה לכמה ימים לבד…

בכל אופן, ביערות הכרמל היה מלא, למעט חדרים שהיו יקרים באופן שערורייתי, והיה כבר מאוחר מדי למצוא מקום אחר בצפון (4 מלונות אחרים היו מלאים כשבדקתי), אז נותרנו עם אילת, ועם מלון הבית שלנו שאותו אנחנו מבקרים פעם בשנתיים שלוש - מלון רויאל ביץ’. לזכותינו יאמר שניסינו למצוא מקום במלון האגמים, אבל גם הוא לרוע המזל היה מלא.

בכל הפעמים הקודמות שלנו במלון הזה הכל היה יותר ממושלם. הפעם משהו פשוט לא עבד כמו שצריך. אולי זה היה הטרום-פסח, או זה שהמלון היה מלא, או פשוט שהציפיות היו כ”כ גבוהות שהיה רק אפשרות לרדת.

את סוף השבוע בילינו במלון עם גיחות קצרות לעיר שמסביבו (2 מטר של טיילת עם חנויות ואנשים שמחלקים פליירים למסעדת הבשרים שמה מאחורה ב”200 מטר מרחק”). אפילו ארוחות ערב אכלנו במלון.

לתכלס

1. דלת כניסה - 5. עובדת. אין משחקים עם החשמל והכרטיס כניסה לחדר, והמזגן פתוח 24 שעות (לא חסכוני, אבל די מתבקש באילת).
2. נייר טואלט - 5. עלילי תלת-שכבתי עם הלברדורים החמודים מהפרסומת. דואגים אפילו לסדר את החדר פעמיים ביום ולוודא שיש מספיק גלילים.
3. תאורה - 4. כמו ברוב המלונות, אין כלום מהתקרה. המלון קצת ישן (15 שנה בערך), אז אין שליטה מרכזית וצריך להסתובב בחדר בין כל המנורות ולכבות/להדליק אחת אחת.
4. אינטרנט - 4. יש. בתשלום. לא השתמשתי כי זה היה סוף שבוע של חופש ורציתי לבדוק אם אני מסוגל להתנתק. היה קשה. אני מכור…
5. מגהץ - 4. לא היה, אבל שירות החדרים שלהם הוא כזה שהם בטוח היו מביאים.
6. מתאם חשמל - 4. לא צריך זה מתאים בול לתקע שיש לי במחשב.
7. ערוצי טלויזיה - 3. טלויזיה דקה, אבל בגודל של המסך לפטופ שלי. המלון דאג ל-HOT, אבל השאיר מתוכו מעט מדי ערוצים. היה משעמם.
8. מיני בר - 3. יש. ביקשנו שירוקנו. אמרו שאי אפשר כי לא רוצים שנשתמש במקרר לדברים שלנו (!). אז ביקשנו שינעלו. הסכימו ושמו אזיקון. חייבו אותנו על שני בקבוקי מים שהיו בחוץ והם לקחו איתם. היה צריך וויכוח קצרצר כדי להוריד מהחשבון הסופי (כמעט ולא שמתי לב לזה שהוסיפו אותם).
9. כספת - 5. יש. עם אפשרות לנעול עם כרטיסי אשראי.
10. ארוחת בוקר - 5. אם היה אפשר לתת 6 הייתי נותן 8. מגוון מטורף ועוגות גבינה קטנות וטובות.
11. חדר כושר - 4. יש. יחסית קטן ורחוק מהבריכה. מצד שני, מאד מואר.
12. אחרים - 3. אכזבה בדברים הקטנים. ארוחת יום שישי בערב אשתי שתחיה ביקשה 4 פעמים קנקן מים עד שהביאו (בפעם הרביעית זה כבר היה עם בקשה לדבר עם אחראי). היו תורים ארוכים מדי לחדר האוכל, לקבלה, לכל דבר. לא מתאים לכזה מלון. היו יותר מדי ילדים קטנים לטעמי - היו צריכים לזרוק אותם למלון המלך שלמה, או ספורט או סתם החוצה.

לסיכום: 4.15 במדד המלונות של צחי.
שלא תבינו לא נכון - המלון עדיין שווה ברמות, אבל פשוט ציפינו ליותר… קצת התקלקלנו בשנים האחרונות.

במסגרת פרוייקט “הזמן את הסבא והסבתא וברח עם אשתך לסרט ומסעדה”, הלכנו לפני מספר שבועות לקולנוע Yes planet (לא זוכר איזה סרט), ומשם למסעדה ליד העבודה שלי (לא אוהב להיות ליד העבודה בסוף שבוע, אבל האישה התעקשה).

לאמא שלי קוראים ויקטוריה ולסבתא שלי ג’ויה.

המסעדה (ג’ויה) נמצאת בדיוק מול בית ויקטוריה…

אמא - לא סיפרת לי שהתחלת להשקיע באיזור עתידים בתל-אביב. כל הכבוד!

דרך אגב - המסעדה מצויינת, אם כי לא משתווה למוסקה והממולאים של סבתא