משפחת בז’ - עדכונים וחיות אחרות

גיליתי משהו מאד מעניין בחודש האחרון, שכנראה תמיד ידעתי אותו, אבל עכשיו הוא פשוט התחוור לי. הורים טריים מאבדים כל פרופוציה.

עד עכשיו, קנינו כמעט כל דבר אפשרי - כמובן חדש, וכמובן את הטוב ביותר, וכמובן במחיר הכי גבוה, וכמובן בחנות שמתמחה בזה, וכמובן שחשבון הבנק שלנו זועק הצילו.

כשהיינו בשילב, היינו צריכים סל-קל. למוצי שלנו היינו צריכים את הטוב ביותר, במקרה הזה מקסיקוזי. היו שני דגמים, ה”ישן” (500 ש”ח) והחדש (700 ש”ח). ההבדל? מצאו שבתאונות רכב, התינוק חוטף את המכה מהצדדים ולא בגב, והחליטו כולם שצריך להוסיף מיגון עודף בצידי הראש. הדגמים נראים אותו הדבר, עם אותו מיגון, אולי הוסיפו איזה מילימטר. אבל לבת שלנו - רק הטוב ביותר. לפחות עד שאבא יתרושש.

מה שבאמת מטריד בקניה שעשינו בשילב, היה הדבר הבא:

כזאת שקית לא ראיתי אפילו בהום סנטר (למי שמתעניין, הריצוף בסלון שלנו הוא 40×40). וזה כולה בשביל יצור קטן בגודל 3 ק”ג בערך… השאלה היחידה שנשארה היא מה אפשר עוד לעשות עם שקית בכזה גודל???

לא - אני עוד לא אבא, אבל לאמא יש יום הולדת. או יותר נכון לאמא לעתיד, לאשה ההריונית, לפיוז הקצר שמסתובב בבית, לזאת שאני אוהב - יש יום הולדת.

אז התמונה כאן היא לא הכי מייצגת את היום-יום שלה, אבל היא לפחות מזכירה ימים שבהם היא הייתה מחייכת יותר ומקיאה פחות. אם אתם קוראים את זה, ועדיין יום שבת, אתם מוזמנים להתקשר או להשאיר פה תגובה.

האיחול שלי? שתיהנה מהבת שלה השנה כמו שאני נהניתי ממנה בעשור האחרון. מזל טוב.

היום יצא לי לבדוק ב-Google. משפחת בז’ מפנה לכאן:

טוב, לא בדיוק. בסיבות לא ידועות זה מגיע לרובוטריקים. ככה זה מנועי חיפוש - מאגיה שחורה. אמא, אולי תפעילי קצת רייקי על Google כדי שיפנו למקום הנכון? למה אנחנו שולחים אותך ללימודים מתקדמים?

בכל אופן, צימרים כבר לא נפתח - מישהו כבר תפס את המקצוע הזה למשפחה שלנו (הלינק השני בתמונה).

לסיום הפוסט הקצת מיותר הזה, אני מבקש מכל החברים שקוראים אותו להסתער על הטלפונים ביום שבת ולהתקשר להגיד לאשתי ההריונית מזל טוב - לא, היא עדיין לא יולדת, אבל יש לה יום הולדת. אז אם תטרידו אותה מספיק, אולי היא תצעק בטלפון על אחד ממכם ועלי היא לא תוציא את העצבים (אני סתם רע אליה - היא דווקא די סבלנית בשבוע האחרון בהתחשב במצב).

הייתי היום בלוויה. אבא של ידידה שלי בעבודה נפטר. זה אף פעם לא מאורע נעים, והפעם, כשהתבוננתי מהצד עליה ועל האחים שלה, על המשפחה הקרובה והרחוקה יותר, על החברים שעטפו אותם בתהליך, נזכרתי קצת באותה התקופה שלי לפני בערך 12 שנה (אבל מי סופר?)

לא לפני שזה קרה, לא באותה תקופה ואפילו לא עד היום אני יודע מה הצורה הנכונה איתה ניגשים לאנשים במצבים שכאלה - אחרי שהם חוו אובדן. מה שאני כן יודע, זה שהחברים שלי די יודעים מה הצורה הנכונה…

אני זוכר מאותו השבוע של השבעה את ההתבוננות באמא שלי ובאחים שלה - בדינמיקה שלהם ובמקום שכל אחד חזר לתפוס באותו השבוע כאילו הם היו עוד ילדים בבית של סבתא שלי.

באותו השבוע, תפסתי מחלה - הרבה אנשים, הרבה אוכל בינוני ומטה ממקומות מפוקפקים, מצב רוח לא מיוחד ואנשים דתיים שאני לא מכיר שמטיפים לי על כמה חשוב שאני אתפלל ואאמין (אני מניח שזה הדבר שהכי שנאתי בדת מאז שנולדתי ועד היום) - כל אלה כנראה גרמו לי להיות כמה ימים עם חום של 39 מעלות ושלשולים תמידיים. לא הצלחתי אפילו לישון.

כשהתבוננתי היום במשפחה האבלה ובחברים שהיו שם, נזכרתי בעיקר בחבר אחד שלי. כשהייתי חולה במהלך השבעה ואפילו לישון לא הצלחתי, הוא פשוט נשאר כשכולם הלכו. נתן לי לבחור דיסק להשמיע בווליום נמוך, כיבה את האור ופשוט ישב שם עם מטלית ספוגה במעט מים קרים, כשכל דקה או שתים הוא מסובב אותה כדי שהיא תמשיך לקרר לי את המצח. מה הייתי עושה בלעדיו באותו הערב? מה הייתי עושה בלי כל אותם החברים והמשפחה הקרובה שהיו שם מסביב?

אז אולי קצת באיחור, אני רוצה פשוט להודות לכם. לאלה שהיו, ולאלה שלא היו אבל רצו להיות או לא ידעו איך להיות שם.

שני וחמישי קמים לפני השמש. אז מה קרה מאז הפעם הראשונה?

ביום חמישי שבוע שעבר, כיוונתי שעון, קמתי, האכלתי את הכלב, הוצאתי אותו לסיבוב ובהיתי בקירות.שעה אח”כ, קיבלתי טלפון… הנופש בוטל וההסעה תקועה (הרכב נכנס למוסך). איזה יופי! גם קמתי מוקדם מדי וגם לא הייתי צריך.

והיום? הלכתי לישון בלילה מוקדם וכיוונתי את השעון ל-5:15 (אני חושב שהוא די הופתע). זה מה שעושים כשרוצים להתארגן בבוקר ולא בהיסטריה. ואז, בשעה 5:10, טלפון - הוא הקדים. שוב התארגנתי כמו מטורף, האכלתי את הכלב כשהוא עוד ישן. בקיצור - היה מגניב.

כל הנושא הזה של חמש וחצי בלילה נראה לי קצת מפוקפק. זאת בטח קונספירציה של ההוא שם למעלה להכין אותי לבת שבדרך.

שוב היום הולדת מתקרב ואיתו פלאשבקים מהעבר… הפעם זה היה נסיעה ברכב בכביש בינעירוני.

זה התחיל בערך בגיל 27 או 28. לא זוכר בדיוק. בערך חודש לפני היום הולדת שלי, אני מתחיל להיות בדיכאון שכזה (זה היה ממש מטורף שנה שעברה - במעבר מ-29 ל-30), ועם הדיכאון עולים לפעמים זכרונות של דברים בנאליים.

נסענו אתמול בערב להמשיך את סבב הקניות לקראת הלידה. הפעם לסופרפארם (עם רצון להספיק להגיע לשילב - דבר שלא התאפשר בשל הצורך לתדלק בקפנטו). יצאנו בשמונה בערב, כשהתחיל להחשיך. ענת נהגה. ישבתי ליד ומצאתי את עצמי בוהה בוהה בתוך האוטו במהלך הנסיעה על כביש גהה. ואז נזכרתי…

סבתא שלי הייתה גרה עד לא מזמן בבת-ים. היינו נוסעים אליה כל שבוע או שבועיים מאשדוד ביום שישי בערב (אולי בשבת - הזכרון שלי אולי השתבש). בנסיעה, אני הייתי אוהב לשבת ולבהות במשחקי האור והצל שפנסי הרחוב בכבישים הבין עירוניים היו עושים בתוך האותו - על הדלת, המושבים, הרגליים והידיים שלי. מסיבה לא ממש מוסברת, נזכרתי בזה שוב - באמצע הנסיעה. פעם, כשהייתי ילד, והחיים היו פשוטים ונטולי דאגות. מעניין מה תעשה הילדה שלנו? מה לה יגרום לסקרנות? איך היא תגיב לעולם שמסביבה?

הפוסט הזה נועד בעיקר כדי לשכנע את החברים שלי שקיבלו הזמנות משירות בשם Rimzu (די בגלל שאני שלחתי אותם) לנסות ולהתחבר לשירות.

אין לי יותר מדי מושג מה Rimzu עושים וזה בעיקר בגלל שלא מספיק אנשים ששלחתי להם הזמנות בסיבוב הקודם הצטרפו (רק אחד אם לומר את האמת). אז בבקשה… במחילה מכבודכם… למה שלא תנסו?

לפי האתר של השירות, הוא מאפשר להוסיף חברים ולייצר בעצםמפה של קשרים. בכניסה לאתר, תתבקשו לענות על שאלות פשוטות על זוג חברים בכל פעם. משהו בסגנון הזה:

בסופו של דבר, חברים שלכם יתנו תשובות משלהם והתוצאה הסופית? כנראה תוכלו לקבל איזשהו פרופיל אישיות לפיו החברים שלכם תופסים אתכם. הבעיה? בלי שמספיק אנשים יתנו לי ציונים, אני לא אוכל לקבל תשובה. אז תצטרפו ותדרגו…

יש חבר חדש לכלב שלנו בז’ וקוראים לו מוצי. זה לא חתול וזה לא כלב - זאת עגלה…

כמו בכל דבר אחר בתא המשפחתי המצומצם (ענת, בז’ ואני), הכל נעשה ברגע האחרון (או קצת אחריו). אז הלכנו היום בפעם הראשונה לעשות את הקניות האלה לתינוקת החדשה. לא היה לנו מושג מה, אבל שאלנו פה ושם חברים (לא תאמינו כמה הורה יכול לדבר על הנושאים האלה כשנותנים לו את הפתח). בסוף, אחרי שמונה שעות ובערך 10,000 ש”ח פחות חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים.

אני תמיד צחקתי על ההורים שקונים את העגלות הכי הייטקיות שיש לילדים שלהם. בלית ברירה, הפכתי לאחד כזה. התחלנו את הבוקר באחת מהחנויות הרגילות, ומהר מאד הבנו שכדי למצוא עגלה טובה, צריך לשאול חברים. אז רן (כן - מאתמול) המליץ ללכת לקנות עגלות עם שם (כאלה שעולות כמו מסך שטוח 42″ מהדור החדש). הפנה לחנות והלכנו לשם. יצאנו עם עגלה הייטקית עם שם קצת מביך (מוצי) - וזה עוד אחרי שצחקתי בדיוק על זה על רן לפני כמה חודשים.

גילינו שלקנות עדיף לא בערים הגדולות אלא בחורים קטנים - זה יוצא יותר יקר, אבל השירות שווה - האנשים נחמדים ואדיבים (אולי זה בגלל התשלום שהם מקבלים בקצה). הגענו כמעט עד לחיפה בשביל דברים שאפשר למצוא ליד הבית (טוב, זה לא יהיה בדיוק זה, והעומק של השידה יהיה רק 60 ס”מ הסטנדרטי ולא 62 ס”מ, ולא נוכל גם לבקש עליה ציורי יד…). איך נתנהג כשהיא תיוולד? נהפוך להיות יותר טרחניים והיסטריים כמו כל ההורים הצעירים מסביבנו (סליחה לכל החברים הרלוונטיים)? כנראה שלא יהיה מנוס.

אז מה היה לנו בתפריט היום?

• שני סנדביצ’ים בארומה ושני בקבוקי מים
• עגלת מוצי מ-Mother Care
• מיטת תינוק ושידת החתלה מלול
• שתי גלידות (לקינוח)

ולסיום, קצת ייבשו אותנו בלול (בגלל זוג שהיה חייב לבחור צבע שונה למעקה של המיטה), אז ענת בדקה כמה מוצרים במכה אחת.

מכירים את ההרגשה הזאת שבה אתם תופסים את עצמכם חושבים: “יו, פעם זה היה מגניב!” על משהו מהילדות הרחוקה והעשוקה? לי זה קרה פעמיים שאני זוכר. הפעם השניה היתה היום.

נתחיל מהפעם הראשונה. אחותי, עדי, החליטה שהגיע הזמן לעשות הפסקה. איזה דרך טובה יותר יש לזה מאשר להתאשפז במחלקת ילדים אי שם בדרום הארץ? אז כתור ילדה עם התקפי קוצר נשימה היא מצאה את עצמה כמה ימים בבית חולים. באתי לבקר, ואז בטלויזיה היה הדרדסים! אני שגדלתי עליהם הייתי מרותק למסך. כשהסתכלתי מהצד, גיליתי שאף אחד מהילדים במחלקה לא התעניין בזה, אבל האחים המבוגרים שלהם היו דבוקים למסך…

הפעם השניה התחילה אתמול או שלשום. רן - חבר מהילדות שעובד איתי, נכנס לחדר שלי בבוקר בעבודה ושאל: “מי רוצה לבוא איתי לראות את הסרט הרובוטריקים“. כמובן שאף אחד לא הסכים לבוא איתו (במיוחד לא אשתו כדי לא יזהו אותה איתו). אני, שכבר מצאתי לי סידור לראות את הסרט הזה בבית, הייתי חייב להגיד כן וללכת איתו - לא משאירים חבר בשעת צרה שכזו. קבענו להיום בצהריים ויצאנו מהעבודה במיוחד כדי לראות את הסרט. מה אני אגיד? היה כיף. הסרט בינוני ומטה, אבל ההרגשה היתה של בית ספר יסודי - נהניתי מכל רגע. לא הייתי ממליץ לסרט למי שלא גדל על הסדרה המצויינת בשנים הנכונות. ולמי שכן צפה בה ואסף את הקלפים בציפיה לזכות ברובה לייזר (אני דווקא הגעתי לזה עם עוד שותפים. רן - אני חושב שגם אתה̷ - שילך - רק בשביל לחזור לילדות.

זאת אולי הסיבה היחידה שנותרה שבשבילה היה עדיף בן ולא בת - ככה הייתי יכול להינות מהסדרות שהילד שלי היה נהנה מהם בגיל מאוחר יותר (או שלא).

משפחה וחברים יקרים אנחנו זקוקים לעזרתכם. אנחנו עומדים כעת לקראת השינוי הגורלי ביותר בחיינו: אנחנו עומדים לעבור ממשפחה של שני ערוצים למשפחה מרובת ערוצים. הדילמה מולה אנו עומדים היא מה לבחור? כבלים או לווין?

כן, הגיע הרגע הגדול. כבר שנים רבות שעבורינו ערוץ 1 וערוץ 2 זה שיאו של הערב.הטלויזיה שלנו שמתפקדת כמסטיק למוח די מוגבלת ביכולות הבידור שלה. עד עכשיו זה לא ממש שינה, אבל עוד רגע או שניים אנחנו נהיה שלושה פלוס כלב, וזה כבר דורש יותר ערוצים (בעיקר את אלה שבגללם שיחות איתנו עלולות להשמע קצת ילדותיות בשנים הקרובות - כבר יצא לנו לראות בוב הבנאי אצל הורים לילדה כשההורים די התלהבו מהסדרה…).

הבעיה היחידה? אנחנו לא יודעים למי כדאי לנו להתחבר.

כדי להכניס את השאלה לקונטקסט וכדי להקל עליכם להביע את דעתכם, יש כמה דברים שכדאי שתדעו:

• כרגע, יש לנו קו בזק בבית שעולה לנו פחות ממאה שקל לחודש.
• חבילת אינטרנט אנחנו לא צריכים ולא נחליף את זאת שיש לנו.
• בעתיד הקרוב, יהיה לנו מסך רחב בסלון (שינינו את כל הסלון בחודש האחרון כדי שנוכל לתלות שם מסך חדש).
• יש לנו רק עוד טלביזיה אחת בבית (בחדר שלנו) ואין לנו כוונות לשנות ולהוסיף עוד מסכים בבית בעתיד הקרוב.

אז מה כדאי לנו? כבלים או לווין? HOT או YES?