משפחת בז’ - עדכונים וחיות אחרות

שוב טיסה.

שוב לקוריאה.

אפילו אין מקום למדד מלונות - זה אותו המלון גם הפעם.

החידוש? הטיסה הלוך היא לא אל על וגם לא קוריאן אייר. זה תורכיש איירליינס.

למה? כי זה הדבר היחיד שהתאים ללו”ז הצפוף שלי השבוע ולא עלה אונקיית זהב.

אז אחרי נסיונות נואשים לשנות את גורלי המר, השלמתי עם המצב והסכמתי לטוס עם התורכים.

זה לא שיש לי משהו נגד המטוסים שלהם, אבל ראש הממשלה שלהם לא ממש עוזר ליחסים שלי איתם, ואין לי הרצון לטוס מעל ארצות ערב, שלא לדבר על העוקם שבלטוס מערבה כדי להגיע מזרחה. בכל אופן… משהו טוב אחד יצא מזה: התורכים החליטו שבגלל המתיחות ביחסים שבין המדינות יש צורך להפניק אותי למחלקת העסקים שלהם. אפגרייד בשם העם. ללא תשלום. בלי תוספת נקודות. נטול כל נוסע מתמיד (העברתי את זה של תאי איירליינס, אבל נראה לי קצת אבסורד שבגלל זה האפגרייד).

כן, כן. ומי אם לא התורכים יודעים איך לשדרג?

מסך אישי גדול עם כמות נכבדה של סרטים - רק חבל שרובם המכריע משעממים רצח. הסתפקתי בלראות את surrogates - נחמד בהחלט.

הדבר הכי משעשע? הבר האקטיבי שהחליטו להעמיד בתחילת המחלקה:

במהלך הטיסה, הדלפק זה הכיל סוגי משקאות שונים, לרווחת נוסעי העסקים.

אז אולי תורכיש איירליינס בסדר. נקווה לשדרוג גם בדרך חזרה…

מישהו מכם שתה בחו”ל חלב?

יצא לכם?

יש לו טעם אחר. יותר עשיר. בכיוון של שמנת מתוקה.

אצלנו בבית שותים חלב 1%. זה די כמו לקחת תרופות הומאופתיות ולהאמין שהחומר ה”פעיל” עוד נמצא בתרופה.

יש בארץ או 1% או 3%.

ועכשיו יש גם חלב דל לקטוז 1%.

מה כבר נשאר שם מהחלב?

צריכים פשוט לקרוא לזה נביעות+ בטעם חלב עדין ולסגור עניין.

חלב זה שם יותר מדי יומרני בשביל מה שמוכרים פה בארץ.

(למען הסר ספק, אני לא אוהב את החלב בחו”ל - הוא חלבי מדי. תביאו לי 3% מתי שרק תרצו)

יש כמה דברים בעיתיים בחשבונית למעלה:

• מעולם לא הייתי לקוח של פלאפון
• גם אם הייתי, אז חשבונית בסך 0.00 ש”ח, עם פעילות 0 לא ממש מעניינת. היא מבזבזת נייר ואנרגיה
• זאת החשבונית הראשונה מהסוג הזה שאני מקבל מפלאפון
• הפעם האחרונה שהשתמשתי בסלולרי פלאפון היה לפני מעל לשנתיים, כשהם היו החברה היחידה עם טלפונים שעובדים בקוריאה. באותה הפעם (ובמספר פעמים קודם לכן), שכרתי טלפון בשדה התעופה
• גם אז, הכתובת שנתתי לא הייתה באשדוד
• ושם המשפחה שנתתי היה לונט-לוי

מה עכשיו עושים עם השטות הזאת???

הנה עוד משהו ישן. הפעם מהחורף שעבר:

כמה טיפות וכבר מבטלים אירוע אקסטרים.

הגאון שחשב על זה בטח הולך לחדר מיון כשהוא נחתך באצבע מדף נייר.

הנה משהו ישן שחיכה להכתב כאן. כמה זמן? כבר כמעט שנתיים.

למי שלא יודע, אני אדם די תחרותי. לא פלא שהתחתנתי עם אשה תחרותית והחברים שלי הם אנשים תחרותיים.

עומר היה אומר על זה: “איי. מאיפה יש לך את התמונה הזו?”

ואשתי הייתה אומרת: “פעם נראתי כל כך צעירה ויפה”

ואני אומר: “מה זה אומר לגבי הבת שלנו והתסביכים שאנחנו מייצרים לה כבר עכשיו?”

יש מי שאומר שהדרך הנכונה לחיות היא להמשיך וללמוד כל הזמן. אני פשוט מעדיף אומר שכל יום לומדים משהו חדש. בעיקר כשמישהו לידי מגלה דבר שהוא לא ידע. בעיקר כשזה קורה לו עם התוכנות שהוא משתמש בהם יום יום. ולרוב כשמדובר בעוד מקש במקלדת שמקצר את זמן העבודה מול תוכנות אופיס הידועות לשמצה.

בכל אופן, הנה כמה דברים שלמדתי בימים האחרונים כאן בקוריאה - זה מצחיק איך יש אובזרבציות חדשות על מקום שאני מבקר בו פעמיים-שלוש בשנה לפחות:

• נהגי מוניות קוריאניים הם לרוב זקנים שעדיף שירדו מהכביש - הם לא מסוגלים לקרוא כתובת או מספר טלפון של מלון מכרטיס ביקור.
• בקוריאה אין מה להתחיל לעבוד לפני ארוחת צהריים - החבר’ה פה לא פנויים נפשית בשביל לקלוט רעיונות חדשים
• הקטע של אצות בכל מוצר מזון אפשרי די מגעיל - מלח או רוטב סויה עובדים הרבה יותר טוב
• למרות שאני צימחוני, 3 הסיבות העיקריות לבוא לבקר בקוריאה הם בשר בקר, פטריות ועלי סומסום
• מוזיקה קוריאנית קצבית בחדר כושר יכולה להיות טובה יותר מהמקבילה הישראלית של

כן, כן. אני שוב במזרח. בלי יותר מדי שינה בלילה הראשון, אבל אחרי טיסה ישירה (!) לקוריאה - דבר די חדש עבורי. פינוק. רק חצי יום של נסיעות/טיסות במקום יום שלם.

באשר למצב הכתיבה פה, לאלה שמתעניינים - די בכי רע. לא יודע אם זה המחסור במוזה או שהחיים שלי פשוט משעממים יותר בזמן האחרון.

כדי לוודא שיש כאן קצת יותר חיים, אני אשמתש בתמונות שצילמתי בשנה האחרונה עבור הבלוג - כאלה שלא מצאו את דרכן לפה מפאת עצלנות לשמה.

אני כותב די הרבה. לא כאן, אלא בעבודה. במספר בלוגים במקביל.

כשעלה לי הרעיון לכתוב פוסט בעבודה כדי למשוך קוראים, עם נושא שלא קשור כמעט כלל לעבודה, אבל בטוח יביא כניסות, אז כתבתי. וידעתי שזה יעבוד. כתבתי על מה היה קורה אם טוויטר היה מפותח ע”י מיקרוסופט.

אבל לא שיערתי לעצמי שזה יגיע למצב שבו אני אופיע בשמי המלא בבלוג GigaOm, שידוע טיפה יותר מהבלוגים שאני כותב בהם: שם החליטו להמשיך את השטות שכתבתי עליה.

זה היה מגניב, אבל ממש לא כמו העובדה שעכשיו יש לי Geek&Poke משלי - קריקטורה

משהו לרשום בקורות חיים…

אז עכשיו, כשהשתן של האגו שלי כבר עלה לראש, צריך לשכוח ולהמשיך הלאה.

קמנו בוקר אחד שבוע שעבר, ובסלון חיכתה לנו מוטציה

כנראה שצריך לעבור לאכול יותר אורגני.

או אולי להפחית בכמות השומן טראנס?

לפני כמה חודשים קיבלתי דו”ח על תמרור עצור שטעה בכביש. הוא העלה את מפלס הנקודות שלי ל-12. המספר הנכסף, שבו כמו 1400 נקודות בנוסע המתמיד באל-על (=כרטיס בונוס לארה”ב), 600 כוכבים בישראכארט (=מגבת חוף אופנתית, בתשלום של 49.99 ש”ח דמי משלוח) או 20 נקודות בשומרי משקל (=שעתיים על הליכון ויומיים צום כדי להגיע לפגישה הבאה בלי להתבייש)

איפה הייתי?

כן. נקודות.

12 נקודות.

זה הסכום שמזכה את בעליו המאושרים בקורס נהיגה בסיסי (בכפוף לתשלום נוסף כמובן). דחיתי את הקץ כמה שאפשר, אבל הקץ הזה הגיע הבוקר. זה היה היום האחרון שבו ניתן לעשות את כל הקורס ביום אחד, ולא מפוצל ל-2 או ל-3 חלקים. מ-8 בבוקר ועד 8 בערב. ולא ממש התחשק לי לקחת יותר מיום חופש אחד בשביל השטות הזאת.

הוכחה שסבלתי שנכחתי בקורס

אולי היה צריך לקרוא לפוסט הזה השיבה לבית הספר… כי את הקורס עשיתי בבית ספר עם שם מוזר בפתח-תקוה.

פלאש בק מטורף לילדות עשוקה. לשולחנות העץ עם רגלי הברזל המינימליסטיות, עם כסאות לא נוחים ונמוכים מדי. סדר מופתי של 5×4 שולחנות לזוגות “תלמידים”, מול מורה.

הרבה לא השתנה. יש עכשיו מזגנים בכיתות, אבל הם קטנים מדי לשטח שאותו הם אמורים לקרר - היה חם בטירוף. מצאתי את עצמי מנסה להבין איך אני למדתי ככה 12 שנים. לא הצלחתי למצוא סיבה טובה לזה ששרדתי את הזוועה הזו אז. 12 שעות היום הספיקו בהחלט.

גם התלמידים לא השתנו. היה את הנודניק שהחליט לריב עם המורה על האידאולוגיה שמאחורי הקורס - רק כדי “לתקוע” אותנו עוד קצת בכיתה. הייתה הבלונדינית. הדביל שאף אחד לא מבין את הפנינים שהוא פולט לאויר האחד. ההיסטרית שחייבת לרשום כל מילה. הרוסי שמחפש את הקורס ברוסית. שני הסתומים שנכנסו בטעות לכיתה וישבו בה חצי יום (”מה, זה לא חדר 9?”). הערס שנרדם ונשלח למנהל. ההיפר שמבקש כל דקה עוד הפסקה. הזוג שמקשקש מאחורה ומפריע למורה. מיקרו קוסמוס של החברה הישראלית.

מטרת הקורס, למי שלא יודע, היא להרתיע עבריינים מלבוא ולעשות קורס פעם נוספת: התוכן משעמם בטירוף, אבל חייבים לשבת את כל הזמן בכיתה, בנסיון נואש שלא להרדם חזק מדי (אשתי מדווחת שאני נוחר כשאני ישן, וזה לא ממש נעים בפרהסיה).

הקורס עצמו מחולק ל-10 “שיעורים”. כל אחד ממנו באורך שיכול לנוע בין דקה אחת של הסבר לשעות רבות של שעמום. אופן הקורס הוא מריחת שני ה”שיעורים” הראשונים, בכדי לגמור 90% מהזמן ואז מעבר מהיר על השאר, כדי להגיע ל”בחינה” שבסופה הולכים הביתה.

כדי לוודא שהנודניקים האלה ששילמו כדי להגיע לקורס לא יחזרו, עוברים על על השאלות האפשריות בבחינה והתשובות הנכונות שלהן במהלך היום. אפקטיבי. לפחות למי שלא נרדם יותר מדי.

נקודת האור היחידה הייתה כמובן הבלונדינית מימין העובדה שהייתה רשת אלחוטית בכיתה (!). בהפסקות יכלתי לבדוק את הדוא”ל שלי ולחטט קצת באינטרנט.

אולי היה עדיף לי לקחת את הקורס כשהוא מחולק ליומיים. אבל אז, היה לי עוד כמה שעות של סבל לפני. ואני כבר אחרי. קיבלתי את חיי בחזרה.